<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ולגאון אחר מצאתי וששאלתם, היכא דנדר אינש או אשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועתא, או אי נמי אשתבע דלא למללא עם איניש, אי אית ליה הפרה אי לא. הא מילתא שאילו מקמיה רב האי גאון זצ"ל והשיבם, והחמיר דברים הרבה בנדרים ובשבועות, והכין אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מפירין נדרים ולא מתירין שבועות, מפני שמסכתא נדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר מר יהודאי גאון ז"ל מאור עיננו, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים, ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים, וכל שכן להתיר שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבל כולה להפר נדרים, שאנו חפצים להחמיר בנדרים וכל"ש בשבועות ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור "רחמנא גלי קמך דלית לן דמיפר נדרי, ולית דשרי איסרי" וכענין הזה הרי הרבה פעמים אומרים בתחנונים, כלומר, אין בדור חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר איסורים. גם אתם החמירו בנדרים כמותינו וכ"ש בשבועות ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו גאון התיר לחכם להורות בד' דברים והוקשה עלינו, כי רב היי ומר רב יהודאי החמירו בזה ודזוד מיניה לענין דברים הצריכין שאלה והתרת חכם, אבל דברי הוראות, כגון, הנודר מן הירק והנודר מן המבושל, הנודר מן העיר, במה הוא מותר ובמה הוא אסור וכיוצא בדברים אלו, מה יש לי לעשות, אלא לפי מה שאמרו חכמים ומי איכא למאן דאמר מעינין במתניתין ובגמרא ולא חזינן מאי פסקו ומורין בהני מילי דאיירי בהו, ואמרינן [נדרים כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי, ד' דברים הללו צריכין שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי התירו קתני ואת אמרת צריכין, ועוד שאף אנו זהירין כמו שהזהירו ראשונים, להתרחק מהתרת נדרים ושבועות, אלא אם באו לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לצבור, או ביסוד התורה, או בקיום מצוה לרבים, או חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמינו קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעושה כן כחסיד שוטה הוא, כההוא [סוטה כ"א ע"ב] דחזא איתתא דטבעא בנהרא, אמר לאו אורח ארעא לאפוקה, ואעפ"כ אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושין מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף כג:</h2>
והרב ר' אביגדור ז"ל השיב למורי הר"ר יהודה, הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל הדברים האסורים עם דברים המותרים, ועוד אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי חייב לזונה ולא חיילא שבועה, או יש כאן דין כולל. תשובה, ודאי למאן דאית ליה איסור כולל, חייל נמי אתשמיש, אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה לאפקועי שעבודא, ונהי דכולל נמי מהני למיחל שבועה אדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים אלא בקונמות, וכגון, דאמר הנאת תשמישך עלי דאסר חפצא עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאמרינן בנדרים פרק ב' [ט"ו ע"ב], ובכתובות פרק המדיר [ע"א ע"ב], אבל בשבועה דאסר נפשיה מן חפצא לא, דהוי כאומר הנאת תשמישי עליך, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחברו דלאו כלום הוא, דאע"ג דקונמות כקדושת הגוף דמו, ומפקיעין מיד שעבוד, שבועה אינה מפקעת, ואפילו בנקיטת חפץ, כיון דלא רמי איסורא אלא אגברא לא מהני בה, וכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא קדשי מעשה ידיה דהשתא ובעודה תחתיו, כדאיתא פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב], ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה דלא מצי לאפקועה מידי שמשעבד לה אפילו בקונמות כ"ש בשבועה, דטעמא דמלתא משום איבה והוא שייך בתרוויהו אף במה שהוא משועבד לה. והנשבע שלא לההנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, דלגבי איסורין דוקא גלי לן קרא ומהני בהו כולל, כדאמרינן בזבחים [ע' ע"ב] רק חטאת העוף ובחולין פרק ב' [ל"ז ע"א], אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב מדכתיב [ויקרא ז'] וחלב נבילה כו' ואכל לא תאכלהו, ולמאן דאית ליה כולל לא שני ליה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו, אי נמי, מידי דהוי אאיסור מוסיף, ואפילו מחתיכה לחתיכה נמי אמרינן דחייל, כדאמרינן פרק שבועות בטוי [שבועות כ"ד ע"ב], אבל לאסור ממון חברו על חברו, או להפקיע שעבודו הא לא אשכחן דליהני כולל. תדע, שהרי נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות, ואילו להפקיע שעבוד שעליו לא חיילי, כדתנן בפרק ואלו מותרין [נדרים י"ד ע"ב], האומר לאשתו קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל, ופריך בגמ', והא משועבד לה, והכי נמי פריך בריש פרק המדיר [כתובות ע' ע"א], ואע"ג דקיי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כדפסקינן הלכה פרק דייני גזרות [שם ק"ז ע"ב], אלמא מזוני לאו דאורייתא נינהו, אלא תקנתא דרבנן, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, כדאיתא בפרק הכותב [שם פ"ג ע"א] ובפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"ב], ושארה דכתיב בקרא לא הוי מזונות, אלא כדדרש לה ר' אליעזר בן יעקב פרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ח ע"א] לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, וכיון דלא משעבד לה מדאורייתא הוי לן למימר דתחול שבועה אמזוני, מידי דהוה אחצי שיעור לר' שמעון דאמר מותר מן התורה, חיילא שבועה עלה, כדאיתא פרק שבועת בטוי [שבועות כ"ג ע"ב] ובפרק יום הכפורים [יומא ע"ד ע"א], הא ליתא, דבכל מילי דממונא הפקר בי"ד הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו לה להיות משועבד למזונותיה, וכשעבודא דאורייתא דמי, כדילפינן מקרא פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] לגבי פרוזבול.
<h2>דף כה.</h2>
תשובה זו השיב לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם. הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו ע"י צדקיה אחי שני עם תשובות אחרות, נכד הצדיק אהובי ר' צדקיה, מה לך לתור את דעתי העניה כלך מדברותיך אצל בעלי דעת נקיה, רוח משכלת נפש חיה, אמנם ידעתי כי מאהבתך היטתה את שאילתך, אמרתי לך אודות הדינים, איני בקי בהן ובנימוסיהן, ועוד שנינו [סנהדרין כ"ט ע"א] אסור לגלות דינו ליחיד, על השבועה בספר, הלא ידעת או שמעת, שהגאונים ז"ל כתבו שאין לו התרה לעולם, ואפילו נשבע לגרש את אשתו, ולא מתוך ההלכה אמרו כן, דמהיכי תיתי לחלק בין שבועה בספר לשאר שבועות, ועוד דקיי"ל [נדרים כ"ב ע"ב] דנזקקין לאלהי ישראל, אלא בקעה מצאו וגדרו בה גדר שלא לנהוג קלות ראש, ולדבר הרשות מי ישלח ידו לפרוץ גדרם ונקה, הא אכשור דרי, מיהו לדבר מצוה אומר רבינו יצחק מדונפיי"ר ז"ל, דנזקקין לכתחילה, והראה פנים לדבריו, שאומר שם [נדרים ס"ה ע"א], כי נבוכדנצר שחיק עצמות השביע את צדקיה בס"ת, ואין הכתוב מקפיד עליו אלא שעשה שלא כהוגן. ועוד, מההיא דפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] גבי אונס שגירש, ובעי תלמודא לאשכוחי ביה בטלו ולא בטלו, ואמאי לא מוקים לה שנשבע בספר שלא להחזירה אם איתא דשבועת ספר אין לה התרה. אך על ראיה זו תמהתי כמה שנים, גם הגאונים מודים דשבועת ספר יש לה התרה מן התורה, אלא חומר תקנה שהתקינו הם לעשות סיג לתורה, או לכל היותר מדרבנן כשאר דברי סופרים, הלכך לא מצי לאוקמי בשבועת ספר, דאין זה בטול גמור דאוריתא, ולא מחייב מלקות בלאו הניתק אלא בבטול דאוריתא, ואף לפי דבריו לא כל המצוות שוות, ואם קבע זמן לשבועתו ימתין עד הזמן ולא יצטרך להכניס ראשו בין המחלוקת, ולדבר הרשות אין להקל אף באין זמן. גם זו תשובתו, על מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר בין בתפיסת חפץ בין שלא בתפיסת חפץ, הכל יש לו הפרה, אבל הגאונים ז"ל תקנו והסכימו לדעת אחד, דלתפיסת חפץ אין לו הפרה ולא היתר לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו יגרשנה ולא יהיה לו הפרה, אבל אם נשבע לבטל המצוה כ"ע מודו דבטלה מעיקרא ולא חיילא כלל, אמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו, יעשה לו הפרה, מדאמרינן [נדרים ט"ו ע"א, שבועות כ"ה ע"א], האומר שבועה שלא אישן ג' ימים, כופין אותו ומלקין אותו וישן לאלתר. ולגאון אחר מצאתי, וששאלתם, מי שקפץ וכעס ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, יש רשות לחכם להתיר שבועתו שנשבע בעל פה או לא. כך ראינו, הואיל והזכיר את השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שהיא בידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון, אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה.
ולרבינו חננאל זצ"ל מצאתי, וששאלתם, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון שלא תלך לבית אביה, או שתלך לבית חמיה. כך ראינו, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה, או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה, אע"פ שהם חייבין בכבודו לעובדו. או לישבע על בנו קטן שלא יצא מן הבית, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זו שבועת שוא, אע"פ ששומעין לו אותם אחרים שנשבע להם, וקיימו את דבריו, הרי זה חייב, כגון, מי שנשבע על אשתו שלא תלך לבית אביה, או על בנו ובתו הקטנים שלא יצאו מביתו, כבר יצאה שבועה לבטלה, ואם לא שמעו לדבריו והלכו להם, אין עליהם עוון שבועה כלל, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם, ולומר שבועה שלא תצאו, ואם תצאו יום אחד אתענה, או לא אדבר עמך שבת, שנמצא שנשבע על עצמו, אם יצאו ולא השגיחו על שבועתו נמצא שבועתו קיימת, וכן הנשבע על חברו שיתארח אצלו, שיאכל עמו בסעודה, כך אמר לו, שבועה אם [לא] תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע אבל על אחרים ממש לא. מצאתי לרב האי גאון זצ"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו מהו לכתוב לו דברים בכתב. כך ראינו, שמותר לכתוב לו כל מה שבלבו, ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא א"כ אמר להם, שלום לכם רבותי חוץ מפלוני וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה הדלת ולא הניחה לצאת, ובא מעשה לפני הרב ר' מאיר ב"ר משה ז"ל, והלקהו ג' מלקיות, משום שבועת שוא שלא היה לו לישבע, שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה, והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף כו:</h2>
תשובת הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו, כללו של דבר, כל אדם הגומר בלבו, כל זמן שאינו מוציא בשפתיו אינו כלום להיתפס, לא משום נדר ולא משום שבועה, ואפילו לענין קדשים ותרומה דתפיס, כדאיתא פרק שבועת בטוי [כ"ו ע"ב], צריך שיגמור בלבו לשום הקדש ולשום תרומה, דהיינו שגמר בלבו, שחשב שיהא הקדש או תרומה בגמר לבו, אבל אם לא חשב שיהא הקדש בגמר לבו, אינו כלום עד שיוציא בשפתיו, וכן מצאתי שהשיב הרב ר' ישועה ב"ר הילל זצ"ל והילך תשובתו, יהי שלום לדורש וברכה על המפרש ללא שם לו, על פני כתב השאלה אשר שאל, אם גמר דבר בלבו, אם הוא כנודר או לאו, ובאי זה ענין נקרא גומר, ואם יהרהר דברים שאינם הגונים והוא מצטער ואינו מתכוין להם אלא שנראין ממש כדוחקין אותו, אם אדם נתפס על אותו עון, ע"כ לשון הכתב. ואני איני כדאי לשלוח עדיו, אך אני כך דעתי נוטה, כי כל דבר שלא חייבתו תורה לפרוש ממנו ואדם יהרהר עליו אולי טוב לפרוש מדבר זה, אחר כן נותן לבו לגמרי לפרוש ממנו ולהחמיר עליו, כגון זה נקרא גומר בלבו, להיות כמו איסר עליו, ואע"ג שגמר בלבו, כל זמן שלא הוציא בפיו, אם עבר עליו אינו חייב עליו לא מלקות ולא קרבן. וגרסינן במסכת שבועות [כ"ו ע"ב], גמרא, ר' שמעון אומר אינו חייב וכו' אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, פי' דכל זמן שלא הוציא בשפתיו לא גמר בלבו כלום, וכדשמואל קיימא לן, דאשכחן לרבא דהוא בתרא דאיתליא בהאי סברא בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ט ע"ב], גמרא, על מנת שאני כהן, אמר רבא דברים שבלב אינן דברים בין לקולא בין לחומרא. והא דמותבינן עלה דשמואל מקרא דכתובים [שמות ל"ה], וכל נדיב לב עולות, מתרצינן דחולין מקדשים לא גמרינן. ועל הרהורי עבירה הבאים לאדם בעל כרחו, אינו נענש עליהם וכמו עליהם נאמר [איוב י"א], וירא און ולא יתבונן, אך המתכוין ומהרהר, אעפ"י שלא הוציא בשפתיו יש עונש בדבר, ובזמן שבית המקדש קיים היה מביא עולת נדבה, ועכשיו מי מכפר עליהם, רוח נשברה. ועוטה כשלמה אורה יאיר עינינו במאור תורה אמן. ישועה ב"ר הלל נרג"א.
<h2>דף כח:</h2>
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, וששאלתם, תנו רבנן [יבמות ס"ד ע"א] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא דקאמר יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה וגרע מדין הלואה, או דילמא, מציא איתתיה למימר ליה, לא שקילנא גיטא מינך עד דמשלמת לי כתובתי, דאנא אשקול גיטא וכתובה בחד שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך ואכילנא ושתינא ומכסינא. ואם תמצא לומר בכי האי מילתא מציא אמרה ליה, היכא דהוא לא בעי לגרושה ואנן הוא דכפינן ליה כיון לית ליה בהדיה כדי כתובה לא מפסדינן ליה ולא אכפינן ליה לגרשה. ואי איניש מדעתיה בעי לגרשה לאינתתה בין אית ליה בנין מיניה ובין לית ליה בנין מינה ולית לה שעור כתובה, מי מצי אמר לה טלי גטיך וצאי וכתובתיך תהא עלי כרשו ככל הלואות דעלמא, ומה דמחייבנא ליך מן דינא יתעביד כי מצינא לאינסובי. ואיהי אמרה לא שקילנא גיטא מינך אלא אם כן יהבת לי כתובתי, אי הויא טענתה טענה ומחייבינן ליה בשאר כסות ועונה לדיליה ולא מצי מגרש לה עד דיהיב לה כתובתה. ואם תמצא לומר לא מצי מגרש לה אי אטעייה, אי נמי יהב לה גיטא על כרחה, בכי האי גוונא הוי גיטא או לא, מי אמרינן כי אמור רבנן דמצי מגרש לה על כרחה, היכא דיהב לה כתובתה, אבל למיפק בלא כתובה לא אמור רבנן, או דילמא לא שנא. וכן מאן דאשתבע על איתתיה דלא יהנה מינה בין בשם בין בס"ת ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי, או איהי מציא למיטען עליה הכי, אם תמצא למימר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו, מי מצי מיפר לה ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, או לא, כיון דדבר מצוה הוא מצי מיפר, כי ההוא מעשה [גיטין ל"ו ע"א] דמקרי דרדקי, או דילמא, התם נדר הכא שבועה, מאי יליף לנא מרנא. פשיטא, כל היכא דבעי לגרשה בין לקיומי מצות פריה ורביה בין שלא מצאה חן בעיניו, ובין שבקש אחרת, צריך לשלומי לה כל מאי דחזי לה, ולמיסב גיטא עם כתובתה כאחד. וכן תנן [כתובות נ"א ע"א], נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי וחייב לפדותה. לקתה, ואמר הרי גיטה וכתובתה תרפה עצמה, רשאי. דאלמא, הכין תורת גירושין, גיטה וכתובתה. אבל ודאי אי איהי בעיא מיניה לגרושה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה, מאי יכול למעבד, ליכא יוכלא, אלא צריך לאודועה לאשה דלא יכלינן אלא לאשבועי דלית ליה מדעם, ולסדרה עליה כדרך שמסדרין לב"ח [ב"מ קי"ד ע"א], דיליף מיכה מיכה מערכין, דכתיב ביה, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכו', ואי מצטביא בהכין היא ידעה וכייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי, ואי לא בעיא גרושין לא בעיא. וליכא לספוקי בכל הני דשאילתון אלא היכא דקפץ ומסר לה גיטא בעל כרחה, ובהאי נמי פשיטא דגיטא הוי ומתסרא ביה לכהונה ומישתריא ביה לעלמא, ופשיטא נמי דמחייב נמי במזונותיה עד דמשלם לה כתובתה, דלא גרע מההיא אלמנה דאמרינן [כתובות צ"ח ע"א], ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבינא אמר לה, לית דחייש להא דר' שמעון דאמר, לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף, דאלמא דאף על גב דלא אשתייר ליה אלא מקצת כתובה אית לה מזוני, אבל למיכפייה לאהדורה ליה לאינתו משום עונה לא אשכחינן. אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמינסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובתה מזוני ושקלה דמי מזונות, דלא גרעא מכתובתה, דתנן [כתובות ק"א ע"א], הנושא את האשה ופסקה על מנת שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה, ולא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת, אלא האחד זנה והאחר מעלה לה דמי מזונות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו ולית ליה כתובה לגרושה אז ודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה ואפילו נשאר עני והוא לא מצטביא שלא לשלומי לה כתובתה, וכמה דלא משלם לה מחייב למיקם לה בשאר כסות ועונה. הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא זו, ואע"ג דבעידן דמשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שוא. אי בודאי הוה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם לה מחייב בשארה כסותה ועונתה ואשתבע אע"ג דלא עביד מאי דמחייב, הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי לאוכולה ולאשקוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אי לא הויין אלין מיליא בדעתיה בעידן שבועתו, אלא כסבור היה שיכול לעמוד בשבועתו, ולבסוף איגלי ליה דלא יכול למיקם, או דחשיב דאית ליה שעור כתובה, וכד חפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול לגרשה ותיהוי כתובתה עליו כהלואת חוב, ולבסוף איגלי מילתא דלית ליה מן דינא למעבד הכי, או אפילו אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא היא, ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן [נדרים ס"ה ע"ב], פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ד' מאות זוז ובא מעשה לפני ר' עקיבא וכו'. ולענין מאי דאמריתו התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נדרים כ"ה ע"ב, שבועות כ"ח ע"ב] נמי כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות, ואע"ג דדמיא להא דאמור רבנן שאכלתי ולא אכלתי, הכי נמי התירו חכמים לענין בטוי שאוכל ולא אוכל, והאי נשבע צריך לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, מלתא דמצוה שאני, דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי לקיומי שבועתו, ולא מונעין רבנן התרתה, ואמרינן [נדרים כ"ב ע"א], אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה נזקקין לאלהי ישראל. ומאי דאמריתו שמתיר על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון בעי שלשה, וכי היכי אמור רבנן [נדרים ע"ח ע"א] לעניין מה דכתיב בפרשת נדרים [במדבר ל'] "זה הדבר" וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה [ויקרא י"ז] אהרן ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת להכשיר שלש הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה, והנך שלשה הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי, אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן נוסח התשובה.
<h2>דף לה.</h2>
כתב רבנו ישעיה ז"ל, בפרק שבועת העדות תנן, משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסריכם אני, הרי אלו חייבין, בשמים ובארץ הרי אלו פטורין, באלף-דלית-וביוד-הא, בשדי בצבאות וכו'. מזו ההלכה מוכחת, שכל השבועות אינו חייב עליהן, עד שיזכור את השם או אחד מן הכנויין וכן בשבועת בטוי, בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל, ואם לא הזכיר את השם אלא אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אינה כלום עד שיאמר שבועה בשם, דהא כל שבועה דאורייתא משבועת ה' תהיה בין שניהם נפקא, ושבועה האמורה גבי נדרים שעובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות, והשתא בשבועת העדות דלא כתיבא שבועה בעינן שם, היכא דכתיבא שבועה לא כל שכן, והא דתנא לא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם, לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה, אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם, דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע בלא שם, ולא מחייב עד שיזכיר את השם, וכן כל הברכות האמורות בתלמוד, לא ימצא בהן שם אלא ברוך הטוב והמטיב, ברוך דיין האמת, ברוך שהחיינו, ובכולן צריך להזכיר השם, שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה. וכן אמר רבינו משה בן מימון בספר הפלאה בפ"ב שחיבר, בהלכות שבועות אחד הנשבע או השביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכנויין, כגון שנשבע במי שהוא חנון במי ששמו רחום ובמי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שהזכיר אחד מן השמות או אחד מן הכנויין, כיצד כגון שאמר באלה או בארור לה', או במי ששמו חנון שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר וכן בשאר מיני שבועות. וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע, הרי זה חייב. אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי, הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה עליו ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו, עד שיהיה מזכיר שם מן השמות המיוחדין או מן הכנויין כמו שביארנו. ולא השבועה בלבד אלא כל כנויי שבועה כשבועה, כגון שהיו אנשי אותו המקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והיו מכנין אותה ואומרים מוהא, כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה. וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה, או הין הין והזכיר שם או כנוי, הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כנוי הרי זו שבועה. אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה, הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו שבועה. והמורה פירש בריש נדרים, כל כנוי שבועה כשבועה, אם אמר שבוקה שלא אוכל ככר זו אע"פ שלא הזכיר בה שם הוה ליה כמאן דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו [וקם ליה בלא יחל, ואע"ג דקיימא לן בשבועות דבעינן השבעה בשם, הני מילי לגבי שבועת העדות] או שבועת בטוי להתחייב בקרבן, אבל לענין לא יחל לא בעינן שבועה בשם כלל, משום דהוה ליה כידות שבועה, דאנן סהדי כל המזכיר שבועה מתכוין לישבע לבורא הוא, הלכך אף על גב דלא הזכיר השם קם ליה בבל יחל, וכי קאמר שבוקה נמי לא שנא שהוא כנוי לשבועה. וכדברי רבינו משה ב"ר מימון ז"ל נראה לי [אע"פ] שיש דברים בתלמוד שמשמע דלא בעינן שם בשבועת בטוי, כגון, האומר לאו לאו ב' פעמים, היכי דמי, אי דאמר שם כגון דאמר בשם שלא אעשה דבר פלוני בחד לא מחייב ומה צורך ב' לאווין, אלא ודאי בלא שם, ויש לפרש, כגון דאמר דבר שיוכל לומר לא לשבועה נתכוונתי, כגון ההוא דאמר לאלהא דשמיא לא מגלינא ודעתו היה לאלהא דשמיא לא מגלינא, הא לעמיה ישראל מגלינא ולא נתכון לישבע, אילו אמר ב' פעמים לא מגלינא כאילו הוציא שבועה מפיו דמי, ואינו יכול להערים ולעולם הזכרת שם בעינן. ומאי דאמר רבא בפרקין [כ' ע"א] דלעיל גבי איסר הוציאו בלשון נדר נדר, בלשון שבועה שבועה, ופירושו אם אמר איסר עלי ככר זה זהו בלשון נדר, איסר שלא אוכל ככר זה, זהו בלשון שבועה, ואי ס"ד בלשון שבועת בטוי בעינן שם, השם יוכיח שאם הזכיר שם הוא שבועה ואם לאו הוא נדר. יש לומר, אם אמר איסר עלי ככר זה ואעפ"י שהזכיר השם ואמר לה'. נדר הוא, ולאו דבעינן בנדרים הזכרת השם אלא דשייכא הזכרת השם בנדרים. ואם אמר קונם עלי ככר זה לה' נדר הוא, דאשכחן דכתיב [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לה' ומשמע לשם ה'. ובפ"ק דנדרים [י' ע"א] אמרינן, וטעמא מאי תקינו רבנן כנויין, דלא לימא קרבן לה', ולימא קרבן לה', דילמא אמר לה' קרבן, ולימא לה' קרבן, דילמא אמר להשם ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ומשמע מהכא, דבשבועה אין צריך להזכיר את השם, אלא כיון שאומר בשבועה כאילו אמר בשם דמי, דאי איתא דצריך להזכיר שם בשבועה כדפרישית, א"כ למה תקנו כינוין בשבועה כדי שלא יזכיר שם בשבועה ויבא לומר שבועה בשם, והרי אתה מצריכו להזכיר את השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכל שכן בכינויין, אלא לאו בכנוי שמע מינה אם אמר בשבועה הרי קשר עצמו בשבועה, וקאי בבל יחל על זדונה, ועל שגגתה בקרבן עולה ויורד, ומשום הכי תקינו חכמים כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם. והכי נמי מסתברא, ממאי דאמרינן, משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי הם חייבין, ואמרינן בגמרא, מאי קאמר, אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר, משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה, אוסרכם אני באיסר האמור בתורה. א"ל אביי, ואלא הא דתני ר' חייא כובלכם אני הרי אלו חייבין, כובל בתורה מי כתיב, אלא אמר אביי, הכי קאמר, משביע אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, כובלכם אני בשבועה. כל הני מוכחי בלא הזכרת השם, דאי איתא דצריך הזכרת השם כדפריש המורה, ומזכיר המורה את השם באחד מכל הלשונות הללו, א"כ כובלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כתוב כובל בתורה, אע"ג דלא כתיב כובל כיון דאמר כובל אני אתכם בשם הבורא, קושר אני אתכם בשם שתעידו עלי, אמאי לא הויא שבועה, אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו, ומשום הכי מקשה אביי דבכובלכם אני ולא כלום קאמר. והכי נמי מסתברא ממאי דאמרן לעיל [שבועות כ' ע"א], מבטא שבועה איסר שבועה וכו', עד אמר אביי, הכי קאמר, מבטא שבועה איסר מתפיס בשבועה, ומסיק מבטא שבועה מהכא, ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה, ואילו שבועה לא אמר, ואי איתא דצריך הזכרת השם אמאי בעינן למילף מקרא דמבטא שבועה, אילו אמר מבטא בה' אינה שבועה, אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמר דמבטא בלבד הויא לשון שבועה וכל שכן כשאמר לשון שבועה. והא דתנן באלף דלית ובכל הכנויין חייב, הכי פירושא, בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום ומשום הכי איצטריך למיתני דוקא בשמים ובארץ אינה כלום אבל אם פירש באחד מכל הכינויין שבועה היא, שלא תאמר עד דמפרש בשם המיוחד ואלף-דלית, ויוד-הא, כנויין הם שלא הזכיר כל השם שלם אלא ב' האותיות בלבד הזכיר לו. ולא גרע מכל הני כנויין, אבל לעולם היכי דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר בשם דמי, והכי מוכחי כל הני הלכתא בנדרים ובשבועות ואין לפקפק בהן ולהתירן.
